<h1>פסקי ריא"ז — סוטה</h1>
<h2>דף טו:</h2>
דרכי הגיאות הן רעות עד מאד ומלמדין את האדם תרבות רעה וגורמין לכל המדות הרעות, ועל זה הזהירה תורה ואמרה [דברים ח'] פן תאכל ושבעת וגו', ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, שרום לבבו יגרום לו לכפור בעקר. אמרו חכמים כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נכשל באשת איש, שמתוך גאותו נותן עיניו באשת חבירו. ועליו הכתוב אומ' [משלי ט"ז] תועבת ה' כל גבה לב, ואומ' [תהלים ק"א] גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. וכל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא עוכרתו, שמתוך גאותו מקפיד על דבר קל. ועוד אמרו חכמים [אבות פ"ד מכ"א] הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, וקנאה שהיתה בו בירבעם גרמה לו לעבוד ע"ז ולסור ישראל מאחרי ה'. ואין הקב"ה אוהב אלא השפלות שנ' [ישעי' נ"ז] ואת דכא ושפל רוח, ואומר [תהלים קל"ח] כי רם ה' ושפל יראה, ותפלת השפלים מתקבלת שנ' [שם נ"א] לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ואסור לו לאדם שיהלך בקומה זקופה ארבע אמות, שנ' [ישעי' ו'] מלא כל הארץ כבודו, והרי הוא כמתגאה לפני הקב"ה, כמו שמבו' בקידושין בפרק ראשון [ל"א ע"א]. ולעולם ירגיל אדם עצמו לרדוף אחר השפלות וההכנעה בכל כחו, כמו שאמרו חכמים [אבות פ"ד מ"ד] מאד מאד הוי שפל רוח, ואם למד תורה הרבה לא תזוח דעתו עליו ולא יהיה לו חלק מן הגאות כל עיקר, וכך אמרו [גיטין ל"ו ע"ב] הנעלבי' ואינן עולבין כול'. אמנם ראוי לתלמיד חכם להיות מקושט במעשיו ושלא להתבזות בפני עמי הארץ ושלא להרבות עמהם בשיחות בטילות, אמרו חכמים למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ לקיתון שלזהב, שח עמו דומ' לקיתון שלכסף, נהנה ממנו דומה לקיתון שלחרס, כיון שנפל ונשבר אין לו תקנה כמו שמבואר בפ' [ארבע מיתות (סנהדרין נ"ב ע"ב)].
<h2>דף טז:</h2>
שלש מדות בעוסקין בתורה ובמצוות, המדה הראשונה היא המעולה שבכולן והיא גדולה עד מאד וזה הוא העובד הקב"ה מאהבה, לא מאהבת שילום שכר ולא מיראת הייסורין שלא תבוא עליו פורענות, אלא מפני שלבו דבק מאד באהבת הקב"ה, כמו שכתוב [דברים י"א] לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם, והמדה השנייה הוא מי שעובד הקב"ה מאהבת שילום שכר ומיראת פורענות, ואין מדה זו דומה למדה הראשונה, שהמדה הראשונה תקרא מצוה לשמה שכל מה שהוא עושה אינו עושה אלא לשם שמים, והמדה השנייה תקרא מצוה שלא לשמה שהרי להנאת עצמו הוא מתכוין, ועל זה אמרו [אבות פ"א מ"ג] אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס [אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס]. ועוד אמרו [ספרי עקב פי' מ"א] שלא תאמר הריני למד בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא ר' בשביל שאקבל שכר לעולם הבא ת"ל לאהבה את ה' אלהיך, כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. אע"פ שמדה זו מצוה שלא לשמה היא, מדה טובה היא והעושה כן צדיק גמור הוא, וכן אמרו האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בניי בשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, אע"פ שלהנאת עצמו הוא מתכוין, הואיל ומעשיו טובים בין בסתר בין בגלוי ורגיל בתורה ובמעשים טובים תמיד אי אפשר שלא יהא לפעמים לבו לשמים והרי הוא עושה מאהבה, ועל זה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שמרוב התמדתו בתורה ובמצוות ובמעשים טובים לבו דבק בהם ונפשו מתאוה להם, וכל אחד נוטל שכר לפי עסקו כמבואר בקונטרס הראייות בפ' כשם שהמים בראיי' א'. אמרו חכמים [ע"ז כ' ע"ב] תורה מביאה לידי זהירות, שאם יבוא דבר עבירה לידו הוא נזהר וניצול הימנה. זהירות מביאה לידי זריזות, שהוא מזרז עצמו שלא יבא לידו דבר עבירה כל עיקר. (זהירות) [זריזות] מביאה לידי נקייות. נקייות מביאה לידי פרישות. פרישות מביאה לידי טהר'. טהרה מביאה לידי [קדושה. קדושה מביאה לידי] יראת חט. יראת חט מביאה לידי ענוה. ענוה מביאה לידי חסידות. וכל אילו הן זו למעלה מזו, וחסידו' גדולה מכולן שנ' [תהלים פ"ט] אז דברת בחזון לחסידיך. המדה השלישי' היא מדה גרועה מאד, והיא למי שעוסק בתורה ובמצוות כדי להטעות הבריות, והוא הנקרא פרוש שכמי כדרך שעשה שכם שקיים מצות מילה כדי שישא את דינה, שיעשו הבריות חפצו ולא לקבל שכר מן השמים, וכיוצא בזה רבים והן הנקראים צבועים שמראין עצמן חסידים בעיני הבריו' ועושין בסתר מעשים רעים, ועל כזה אמרו חכמ' [תענית ז' ע"א] העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית סם המות, וגרועין הם אלה מן הרשעים, שהרשעים המפורסמין אדם יכול להזהר מהן ואלה אין אדם יכול להזהר מהן, וכעניין זה היו נביאי השקר מטעין את ישראל. וכן תמצא קצת נשים שמראות עצמן שמרבות בתפלות ומחליקות לשון להטעו' הבריות והן בעלות כשפים ובעלות ניאוצים.
